פסק-דין בתיק ע"פ 53624-09-11

לא ביקשנו תשובת ב"כ המשיבה.

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בת"פ 27984-03-10 (בימ"ש השלום בנתניה) בהשמעת איומים כלפי אשתו, ממנה היה פרוד באותו זמן, נושא האישום הרביעי, וזוכה מעבירות איומים שיוחסו לו בשלושת האישומים הראשונים.

הערעור מכוון כלפי האמון שנתן בימ"ש קמא בעדותה של המתלוננת, אשר גרמה להרשעתו של המערער באישום הרביעי, חרף העובדה שלא נתן אמון בעדותה היחידה בכל הקשור לשלושת האישומים האחרים וזאת בשל תצהיר כוזב שמסרה, ומנימוקים הקשורים בכל אחד מהאישומים כפי שפירט בהכרעת הדין.

בימ"ש קמא נהג בזהירות הראויה, ואף מעבר לכך, כאשר קבע שאיננו מוכן להרשיע את המערער אלא כאשר יש לעדות המתלוננת תימוכין בראיות אחרות ובאשר לאישום הרביעי אלה נמצאו בעדויותיהן של אמה של המתלוננת ושל דודתה שהיו נוכחים באירוע נושא האישום הרביעי.

ב"כ המערער, בנימוקי הערעור ובטיעוניה בפנינו, עומדת על סתירות בעדויותיהן של האמא ושל הדודה בהתייחס לעדותה של המתלוננת אך סתירות אלה הועלו בפני בימ"ש קמא והוא לא מצא לנכון לייחס להן משמעות, כפי שאנו מוצאים לנכון לא לייחס להן משמעות כזו שיש בה כדי לקעקע את עדותה של המתלוננת או כדי לגרום שלא לתת אמון בה בכל הקשור לאיומים נושא האישום הרביעי.

על המקרה שבפנינו חלים הדברים שאמר כב' השופט רובינשטיין בסעיף י' לפסק הדין בע"פ 9385/10 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 27.12.11 כדלקמן:

            " טענות המערער רובן ככולן מכוונות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות, שאותם קבע בית המשפט המחוזי באשר לעדויות השונות. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם נמצא כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]; ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225)). מקרה זה במובהק אינו בא בקהלם של אלה".

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור ככל שהוא מתייחס להרשעת המערער.

ב"כ המערער טוענת בהודעת הערעור כי שגה בימ"ש קמא כאשר החמיר בעונשו של המערער שכן מדובר באיום מילולי ללא כל מגע פיזי בין המערער למתלוננת, המערער המתפרנס מעבודות מזדמנות משלם למתלוננת עבור ילדיהם מזונות וחי בדוחק רב, ובשים לב לזיכויו מהאיומים שיוחסו לו בשלושת האישומים האחרים, מן הראוי היה שלא לגזור עליו פיצוי לטובת המתלוננת.

עיון בגזר-הדין של בימ"ש קמא מעלה כי לקח בחשבון את כל הנסיבות הראויות לצורך גזר-הדין. בימ"ש קמא לא התייחס בקלות ראש לאיום שהשמיע המערער, שכן מדובר היה באיום ברצח, בעוד המערער דופק בחוזקה על חלון מטבח ביתה של המתלוננת ודורש לקבל לידיו את מפתחות רכבם המשותף.

בימ"ש קמא גם לא התעלם מעברו הפלילי של המערער, הגם שאינו כולל עבירות אלימות בתחום המשפחה, וכן לא התעלם מזיכויו של המערער מעבירות האיומים שיוחסו לו בשלושת האישומים האחרים.

משכך, גזר-הדין של בימ"ש קמא הוא סביר וצודק ולא ראינו כל מקום להתערב באף אחד מרכיביו, לרבות ברכיב הפיצוי, שאותו חויב המערער לשלם למתלוננת.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור גם כלפי גזר-הדין.

<#3#>

ניתן והודע היום כ"ב טבת תשע"ב, 17/01/2012 במעמד ב"כ הצדדים.

המערער הפריע לשימוע פסק הדין וביהמ"ש הורה לו לעזוב את האולם במהלכו.